לפני שיהיה מאוחר מידי… \ הרב יצחק אבוחצירא, מאבחן ומטפל רגשי, מנהל תוכנית היל"ה לנוער חרדי
לפני כמה שנים, בבוקרו של חג השבועות, זכיתי להתפלל עם רבבות בני ישראל בכותל המערבי. מול מקום המקדש הצטופפו אלפים אלפים, בני עליה עם פשוטי העם, זקנים עם ילדים, מכל שבטי ישראל ועדותיו. זה היה עסוק בתפילתו וזה מתבודד עם קונו. כולם שואבים רוח הקודש משמחת וקדושת הרגל, כולם מחוברים כל כך.
כולם אמרנו?
נדייק. אילו שתפסו את תשומת ליבי היו אותם עשרות נערים שהיו ולא היו שם. שרצו להתפלל אך כבר זמן רב תפילתם אינה שגורה על פיהם. אילו שאת אמירת ה'תיקון' החליף עשן הסיגריות שלהם, ואת אמירת ההלל קולות פיצוח גרעינים. היה קשה להתעלם מהם. לבושם המתריס, הבלורית המעטרת את ראשם כשכיפת כותל לבנה מתנוססת עליה, אמרו דבר אחד, ואילו פניהם היהודיות ועיניהם הטהורות, עיניים שזה לא מכבר הביטו על שורות הגמרא, אמרו דבר אחר לגמרי.
עמדתי לידם מספר דקות, מנסה לפצח את תעלומת חייהם. "איכה יועם זהב?". כיצד זה החליפו חיי עולם בחיי שעה? מדוע החליפו את הישיבה ליד הסטנדר בישיבה על הברזלים? מדוע הוחלפו לילות הזהב של "משמר ליל שישי" בבטלה ורדיפה אחרי תאוות ברחובות העיר? לידינו אצו רצו בחורי חמד ופרחי חסידים שפאותיהם מתבדרות ברוח ועיניהם מביטות ברצפה שלא להיכשל חלילה במראות אסורים, והבחורים לידי ישבו ופטפטו ביניהם קולנית. מחשבות התרוצצו לי בראש "אנחנו רצים והם רצים. אנחנו רצים לחיי העולם הבא והם רצים לבאר שחת…".
"נתן אתה פה בכותל? חשבתי שהלכת לישון", התקרב אב אחד כשהוא מזהה את בנו בתוך קבוצת הנערים שעמדו בכניסה לכותל. "אתה רוצה להתפלל איתי? עוד מעט מתחילים. בוא, אשמור לך כיסא", ספק שאל ספק ביקש בעדינות.
"עוד מעט אבוא, אל תחכה לי", ענה אותו נתן כשהוא לא טורח כלל לשאול היכן אביו יושב. האב המתין כמה רגעים וכשראה שנתן אינו מצטרף אליו פסע לכיוון הכותל.
רדפתי אחריו. הייתה לי הזדמנות לקבל תשובה על השאלה שהעסיקה את מוחי. על אף שהתביישתי, אזרתי אומץ ואחרי שיחת נימוסים קצרה שאלתי. סיפרתי לאבא של נתן שאני עוסק בחינוך נערים ועזרה להורים לנוער מתמודד ואם יסכים לשתפנו בסיפורו אולי יוכלו ללמוד ממנו הורים רבים, מה שיהיה להצלחת בנו.
אבא של נתן הסכים. נפגשנו אחרי החג, להלן תמליל דבריו. כמעט לא נגעתי.
"נתן הוא נער בן חמש עשרה וחצי. בשנים האחרונות הספיק לעבור שני תלמודי תורה ושלוש ישיבות. האמת, לא האמנתי שזה יקרה לנו. אומנם מאז תחילת התלמוד תורה היה נתן תלמיד בינוני והמורים ניסו לדבר איתנו פעמים רבות, אבל אנחנו תלינו את בקשותיהם בניסיונם להשיג 'שקט תעשייתי' ולא לקחנו את הדברים לתשומת לב מיוחד. היו לנתן גם מעט בעיות חברתיות אבל תמיד תלינו את התנהגותו בסיבות מסיבות שונות.
בבית נתן היה ילד רגיל ואנחנו השתדלנו לא להחסיר ממנו כלום. היום אני יודע שלאורך כל השנים טמנו את הראש באדמה. לא היה לנו את השכל לשמוע את הצעקות השקטות שלו. היום אנחנו מבינים ש'רעידת האדמה של נתן' התבשלה במשך שנים ארוכות מתחת לאף שלנו אך אנחנו היינו עסוקים מכדי לשים לב לקריאות ההצלה שלו.
לאורך כל שנות לימודו של נתן למד בתלמוד תורה הראשון שלו ואפילו לאחר סילוקו ומעברו לתלמוד התורה השני, היינו שקועים בתרדמת. התעוררנו מעט רק כשנתן לא התקבל כמעט לאף ישיבה בה נבחן. בלית ברירה רשמנו אותו לישיבה בינונית והתחלנו לעקוב אחר המתרחש. לצערנו היה מעט מאוחר מדי. נתן לא החזיק מעמד בישיבה ואחרי פסח עבר לישיבה אחרת. משם הדרך החוצה הייתה קרובה…".
"היום נתן מחוסר ישיבה. הוא נמצא כבר חצי שנה בבית. לא מתפלל, לא לומד ובקושי מניח תפילין. כשהוא מתעורר בצהרים ואמא שלו מתחננת אליו: "נתן נשמה שלי, לפחות תניח תפילין. אם לא בשבילך – בשבילי", הוא 'עושה לה טובה' ומניח אותם. הלב שלנו נקרע, כבר לא נשארו לנו דמעות".
"בתחילה חיפשתי אשמים למצבו של נתן. באחד הימים נסעתי לתלמוד התורה הראשון שנתן למד בו במשך שבע שנים. צעקתי שם את כאבי ואמרתי למנהל שזה אשמתו ואשמת המלמדים שלו, והם ייתנו את הדין בשמים. המנהל, בתגובה, פתח בפני את התיק אישי של הילד, הוציא צרור דפים ומכתבים ונתן לי לקרא. הייתה שם היסטוריה שלמה על בעיותיו של הילד וההתנהגויות שלו. היו שם תיעודים מאספות שנערכו אתנו ומחוסר הטיפול שלנו בנושאים שהועלו. היה שם אות קלון בשבילינו. נזכרתי בכל ההתראות והשיחות של המורים. נזכרתי בזימונים למפקח ובאסיפות הורים. אז הייתי מנופח מגאווה והאשמתי את כולם. היום אני יודע את האמת – הפקרתי את הילד שלי לרוחות הזמן. היום אני מבין שהייתי צריך לשלם למלמדים שלו שיגידו לי את האמת. שרק לא ישתקו. שיתקשרו אלי כל יום ויספרו לי איך נתן (לא) לומד. היום אני מבין שהייתי צריך לנשק את ידו של המנהל כאשר ניסה להעיר אותנו כשנתן עוד היה בכיתה ג' והיה אפשר להצילו. אבל אז לא רצינו לשמוע. הו, כמה בכיתי שם, ליד שולחנו של המנהל. כמה כאב ליבי כשגיליתי שבסיפור של נתן אין אשמים, אני עצמי זה שלא שמע את זעקות העזרה שלו".
"לפני שנה בערך, כשנתן חזר בליל שבת ב-4 לפנות בוקר עם ריח של סיגריות בבגדים, נשברתי. לא יכולתי להסתכל עליו. לא דיברתי איתו שלושה חודשים. לא יכולתי להאמין שהבן שלי התדרדר עד כדי כך. יכולתי להבין שקשה לו ללמוד, שהוא לא רוצה ללבוש חליפה וכובע, אבל מה עשתה לו השבת? למה??? אשתי הייתה סבלנית יותר. היא נפגשה עם רב חשוב שמטפל בנוער נושר ובזכותה קיבלנו כמה שיחות מאנשי מקצוע ואפילו התיידדנו עם שתי משפחות שגם להם ילד במצב דומה. לאחר תקופה הבשיל היום בו נתן הסכים להיפגש עם אחד הרבנים. שעתיים של שיחה ארכו עד שנפרץ סכר של כמה שנים ונתן בכה שם כמו ילד קטן וסיפר לרב כל מה שעבר עליו עוד מכיתה א'".
"הוא לא שכח שום פרט. דיבר בלי להפסיק ופשוט תלה אותנו ואת המלמדים שלו על חבל התליה. כששמענו את נתן מהחדר השני הבנו שהוא עבר משבר ארוך של כמה שנים. הבנו כי בשנים הכי קשות של הילד, לא היינו שם בשבילו! אני הייתי עסוק מאוד בעבודה ובקושי היה לי קשר עם המלמדים שלו, ואשתי לא מספיק הרגישה בשינוי".
"היום אני מודה שאני אשם. נתן גדל אצלנו בבית אבל כמעט ולא הכרתי אותו. השיחות שלנו היו מסתכמות ב-מה שלומך? איך היה בכיתה ועוד כמה קשקושים. כשהתחילה התדרדרות מסוימת בלימודים לא רציתי לראות, עצמתי עין והיום אני משלם על כך, פוקח עיניים לרווחה. היום אני כבר לא נרדם בלילות, מחכה לנתן שיחזור. לפעמים הוא עושה איתי חסד ומגיע לפני חצות אך לפעמים אני נרדם רק בכניסתו בעלות השחר, ואין לי מה לעשות. כשרבתי איתו פעם אחת ואמרתי לו שאם הוא חוזר מחברים לאחר חצות אני לא פותח לו, הוא נעלם מהבית ליומיים. מאז אני לא עושה תנאים. מעדיף שלפחות יישן בבית ולא בחוץ. היום אני יודע שלאורך כל הדרך טעיתי ואני משלם את המחיר. אוהו איזה מחיר!".
"תכתוב לכל ההורים", פנה אלי אבא של נתן וביקש בלב שבור, "אם אצלכם עוד לא מאוחר ואתם נתקלים בקשיים עם הילד, עצרו את הכל ותעזרו לו. אין עבודה, אין סידורים, אין כולל, אין כלום. לכו כל יום לבית הספר של הילד שלכם וטפלו בו לפני שיהיה מאוחר מידי. תלמדו ממני, אל תתנו לילד שלכם למות לכם בידיים. כל אותם חברים של נתן, ויש לצערי אלפים כאלה ברחובות, היו פעם ילדים קטנים שלא טיפלו בהם. תלמדו מטעויות של אחרים, היו איתם היום לפני שיהיה מאוחר מידי".
